Dans leau de la claire fontaine

בְּמֵי מַפָּל צְלוּלִים כַּבְּדֹלַח
רָחֲצָה הִיא בְּעֵירֹם,
פִּתְאוֹם הִכָּה בָּהּ מַשַּׁב-רוּחַ,
נָשָׂא בְּגָדֶיהָ לַמָּרוֹם.

בִּמְצוּקָתָהּ עָשְׂתָה סִימָן לִי
לְכַסּוֹתָהּ: יֵשׁ לְחַפֵּשׂ
עֲלֵי תְּאֵנָה דֵּי גְּדוֹלִים, עִם
הָדָר, קִיסוֹס אוֹ מְטַפֵּס.

מֵעַלְעָלִים שֶׁל פֶּרַח וֶרֶד,
תָּפַרְתִּי לָהּ שָׁם חֲזִיָּה.
הַיְּפֵהפִיָּה רָזָה כְּמוֹ זֶרֶד,
וְדַי בְּוֶרֶד 'חָד הָיָה.

וּמֵעָלִים שֶׁל גֶּפֶן יַיִן,
אָז חֲצָאִית עָשִׂיתִי לָהּ.
דַּקִּים הָיוּ לָהּ הַמָּתְנַיִם –
עָלֶה אֶחָד דַּי בִּשְׁבִילָהּ.

אֵלַי פָּשְׁטָה זְרוֹעוֹת, שְׂפָתַיִם,
לִי לְהַבִּיעַ תּוֹדָתָהּ.
אִמַּצְתִּיהָ בִּזְרוֹעוֹתַיִם,
וְכָךְ לְגַמְרֵי הֻפְשְׁטָה.

מְאֹד נָעַם לָהּ, לַתְּמִימֹנֶת,
כִּי לַמַּפָּל הָלוֹךְ וָשׁוֹב
הָלְכָה לִטְבֹּל הָעֵירֻמֹּנֶת,
תְּפִילָה לָרוּחַ – שֶׁיִּשֹּׁב,
רוּחַ יִּשֹּׁב…