שורשיהן של אסופות המשלים נעוצים במסורת עתיקת יומין. ראשון בעלי האסופות הוא ההודי בילביי (שלה-פונטיין מזכירו בשני משלים בשם Pilpey), והאסופות הבולטות שנכתבו אחריו הן משלי החיות של איסופוס, בן המאה החמישית לפנהס (שבטרם העלאתם על הכתב הועברו בעל פה מדור לדור לאורך מאות שנים); משלי הג'אטאקֻה (סיפורי הלידה) העתיקים מהודו (יותר מ-500 משלים שנכתבו בסנסקריט במאה הרביעית לסה"נ ומשמשים להמחשה ציורית של אישיותו של בודהה) ובמאות מאוחרות יותר – יצירתו האיסופוסית רבת ההיקף של לה-פונטיין, הצרפתי בן המאה השבע-עשרה, ואסופת המשלים של קרילוב, שחי כ-150 שנים אחריו. מהמסורת הזאת ראובן וימר שואב את השראתו לאסופות המשלים שלו, שהרי חניכתו בכתיבת משלים נעשתה בהשראת 250 משלי לה-פונטיין שבקסמם נשבה בעת שתרגמם לקראת הוצאה לאור בפורמט מהודר של כל משלי לה-פונטיין בעברית בשנת 2006 (בהוצאת דורון ספרים).

בספרנו "ראובן וימר מיטב המשלים" ארבע אסופות: משלי החיים, משלי זן, משלי לאדינו ומשלי הסָּפים. לאור ההגדרה הרחבה מאוד של סוגת המשל כפי שהוצגה לעיל, נכלל באסופות הללו מגוון ססגוני של סיפורים: סיפורי חכמה, בדיחות, מעשיות עם, סיפורים ממקורות שונים – כל אלו ייחשבו למשלים אם אך ניתן להפיק מהם משמעות משנית מלבד תוכן הסיפור המסופר בהם, אם אך ניתן להחילם על מציאות חייו של הקורא, בחזקת – משל למה הדבר דומה?

כך נולדות להן סוגות משלים חדשות המוצאות את מקומן בנינוחות בטריטוריה החדשה שהיגרו אליה: משלי לאדינו, משלי זֽן, משלי הסּוֶפים, משלי הארץ. הניתן להבחין שאין דבר כזה בקטגוריות הקלסיות של המשלים? ראובן וימר אוסף את העדר כרועה נאמן, גודר אותו במכלאות דה-לוקס בגדרות הבתים, המשקל והחרוז, ומכליל את צאנו בטבעיות בסדרה הזאת.

בשנים האחרונות נדחקה אמנות החריזה ממעמדה המסורתי המפואר ויצאה מהאופנה, ולא רק מספרות השירה העולמית. כיום בארצות הברית הוצאות ספרים מסרבות לקבל ספרים מחורזים, ואפילו הם מיועדים לילדים. אולם כידוע, תבניות המשקל, החריזה והבתים הן תרופה טובה לזיכרון. בתחום זה ראובן וימר שוחה כדג במים, שכן הוא שחיבר מאות תשדירי פרסום, ג'ינגלים (זמרירים), ובהם כמה מהלהיטים הטובים ביותר שנשמעו בארץ בתחום זה. ומי כמוהו אמון על הטבעת מסרים בזיכרונו של קהל השומעים ועל ידיעת תפקידם החשוב של החרוזים והמשקל בקיבוע מסרים בזיכרון; הרי זה דורי דורות תלמידים משננים נוסחות אלגבריות וכימיות באמצעות חריזתן למנגינות שירי הזמן.

מנגד, הריכוך של התבניות הללו והגמישות בשימוש בהן מונעים מהקורא לשייך את הטקסט לתחום השירה הנשגבת. כך המשלים הללו ניטעים במקום המיועד להם כראוי, דהיינו בתחום סיפור המעשה העממי המיועד לכול, כדי שיפיקו ממנו הנאה וביקורת, לקח קולע ושיעור לחיים.

אלי גיא