שְׁנֵי מוֹרִים לְזֵן, שְׁמָם דָּאִי-גּוֹ וְגוּדוֹ,
הִזְמִינָם אָצִיל לָבוֹא וּלְלַמְּדוֹ.
אָמַר גּוּדוֹ אֶל הָאָצִיל: אַתָּה הִנְּךָ
חָכָם מְאֹד מִטִּבְעֲךָ, וְיֵשׁ לְךָ
יְכֹלֶת לְהָבִין הַכֹּל בְּעַצְמְךָ.
– שְׁטֻיּוֹת, אָמַר דָּאִי-גּוֹ, וְאֶת פָּנָיו הִזְעִיף
– מַדּוּעַ לַטִּפֵּשׁ הַזֶּה אַתָּה מַחְנִיף?
הוּא אָמְנָם עָשִׁיר, נִכְבָּד וְגַם אָצִיל,
אֲבָל בַּזֵּן יָבִין מַמָּשׁ כְּמוֹ בַּחֲצִיל.
וְאָז, בִּמְקוֹם לִבְנוֹת הֵיכַל בִּשְׁבִיל גּוּדוֹ,
הָאָצִיל בָּנָה אוֹתוֹ – לְדָאִי-גּוֹ.