LE CORBEAU ET LE RENARD

אֲדוֹן עוֹרֵב עַל עָנָף שֶׁל עֵץ חָנָה,
בְּמַקּוֹרוֹ אוֹחֵז חֲתִיכַת גְּבִינָה.
רֵיחָהּ פִּתָּה אֶת הַשּׁוּעָל,
וְאֶת דְּבָרוֹ נָשָׂא אֶל-עָל:

הֵי! שָׂא לְךָ בִּרְכַּת שְׁלוֹמוֹת,
הָאָצִיל מִצּוּר עוֹרֵב!
אַתָּה נִרְאֶה לִי כֹּה נִפְלָא,
וְכָל עַיִן תְּשׁוֹבֵב!
אִם שִׁירָתְךָ, בְּלִי לְרַמּוֹת,
יָפָה מַמָּשׁ כְּמוֹ הַנּוֹצוֹת,
הֲרֵי מַמָּשׁ טַוָּס הִנְּךָ
בֵּין דַּיָּרָיו שֶׁל יַעַרְךָ.
לְשֵׁמַע הַמִּלִּים הַלָּלוּ
לֵב עוֹרֵב גָּאֹה גָּאָה,
וּלְהוֹכִיחַ כִּי אָמְנָם
עָרֵב קוֹלוֹ כְּמוֹ חֶמְאָה –
פּוֹעֵר מַקּוֹר לִרְוָחָה,
אֶת הַגְּבִינָה שׁוֹמֵט…
וְהַשּׁוּעָל הַיְשֵׁר אֶל פִּיו
אֶת הַשָּׁלָל קוֹלֵט! נָשָׂא קוֹלוֹ וְכָך אָמַר:
הוֹ, אֲדוֹנִי שֶׁלִּי יָקָר,
דַּע לְךָ כִּי כָּל מַחֲנִיף
חַי מִיָּדוֹ שֶׁל הַמַּקְשִׁיב.

וְזֶה הַלֶּקַח בְּלִי תְּפוּנָה
שָׁוֶה עֶרְכָּה שֶׁל הַגְּבִינָה.
הָעוֹרֵב בֹּשׁ וְנָבוֹךְ, קְצָת בְּאִחוּר נִשְׁבַּע
שֶׁאוֹתוֹ לֹא יְרַמּוּ – מִכָּאן וּלְהַבָּא!