הַלַּיְלָה יוֹרֵד לָרְחוֹב
נוֹשֵׁק "מַה נִּשְׁמַע" לְחַלּוֹן הָרַאֲוָה
שֶׁל חֲנוּת נַעֲלַיִם,
גּוֹרֵר אֶצְבְּעוֹתָיו עַל הַזְּכוּכִית הֶעָבָה,
נֶעֱצָר לְיַד שֶׁלֶט
שֶׁתָּלוּי עָקֹם עַל הַדֶּלֶת:
"נוֹתְרוּ זוּגוֹת בּוֹדְדִים!"
כַּמָּה עָצוּב, אָה?
אוּלַי הֵם נִצּוֹלֵי הַשּׁוֹאָה
(עֲרֵמוֹת שֶׁל נַעֲלַיִם בְּיַד וָשֵׁם),
וְאוּלַי צָרִיךְ לְהָקִים מוֹעֲדוֹן
בִּשְׁבִיל הַזּוּגוֹת שֶׁבַּנָּדוֹן?
לֵךָ מִכָּאן, לַיְלָה. לֵךְ לְךָ!
תֵּרֵד לְמִישֶׁהוּ אַחֵר, אֶחָא.
הַזּוּגוֹת יִוָתְּרוּ בּוֹדְדִים בְּתַּכְלִית,
וּתְשׁוּעָתָם – בַּמְּכִירָה הַכְּלָלִית.