Perro djudió
זָקֵן אֶחָד הָלַךְ אֵצֶל הָרַב.
אָמַר לוֹ: מֵת כַּלְבִּי, שָׁלוֹם עָלָיו,
אֵין לוֹ בָּעוֹלָם פְּרַט לִי שׁוּם אִישׁ,
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר עָלָיו קַדִּישׁ!
אוֹמֵר הָרַב: זֶה לֹא נָכוֹן לוֹמַר
קַדִּישׁ עַל כֶּלֶב, אֲבָל אִם תִּבְחַר
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל הָאֲרַמִּים,
רַבָּם יֹאמַר – אֵל מָלֵא רַחֲמִים.
זָז הַזָּקֵן: תּוֹדָה, הִנֵּנִי כְּבָר
הוֹלֵךְ כַּמָּה צְעָדִים, וְנֶעֱצָר,
חוֹזֵר אָחוֹר, שׁוֹאֵל שׁוּב אֶת הָרַב:
יַגִּיעַ לוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁל זָהָב?
– עֲצֹר! אוֹמֵר הָרַב: רַק רֶגַע, יְדִידִי,
לֹא יָדַעְתִּי שֶׁהַכֶּלֶב – יְהוּדִי!