LE CHֺNE ET LE ROSEAU
יוֹם אֶחָד אָמַר הָאַלּוֹן לִקְנֵה הַסּוּף:
לְהָלִין עַל הַטֶּבַע יֵשׁ לְךָ סִבּוֹת בְּלִי סוֹף.
חוֹחִית קְטַנָּה עָלֶיךָ הִיא מַשָּׂא כָּבֵד כִּפְלַיִם;
רוּחַ שְׁפָיִים קַלָּה תְּקַמֵּט אֶת פְּנֵי הַמַּיִם,
וּמוּלָהּ אַתָּה חַיָּב אֶת רֹאשְׁךָ לָכֹף.
וְאָנֹכִי – אָרִים רֹאשִׁי כְּשִׂיאֵיהֶם שֶׁל הֶהָרִים,
בְּצֵל פֹּארָתִי לְאוֹר הַיּוֹם קֶרֶן שֶׁמֶשׁ תֶּחְשַׁךְ,
מִסְּבִיבִי יֵהוֹם הַסַּעַר, הַצַּמֶּרֶת לֹא תִּשַּׁח.
לְךָ כָּל רוּחַ הִיא סוּפָה, וְלִי הִיא צַפְרִירִים.
לוּ רַק חָסִיתָ בְּסֵתֶר צַמַּרְתִּי,
בָּהּ אֲסוֹכֵךְ עַל סְבִיבָתִי,
לֹא הָיָה כֹּה רַב סִבְלְךָ –
מִסּוּפָה אָגֵן עָלֶיךָ.
אֲבָל אַתֶּם לָרֹב צוֹמְחִים
עַל בִּצְעֵי מַלְכוּת הָרוּחַ הַלַּחִים.
הַטֶּבַע, כָּךְ נִדְמֶה לִי, רַק עָוֶל עוֹשֶׂה לְךָ.
רַחֲמֶיךָ, כָּךְ הֵשִׂיחַ בֶּן הַשִּׂיחַ,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּמִזְגְךָ הַטּוֹב, אוּלָם לַדְּאָגָה תָּנִיחַ.
הָרוּחוֹת אוֹתִי פָּחוֹת
מִשֶּׁאוֹתְךָ הֵן מַפְחִידוֹת,
מָךְ אֲנִי, אַךְ לֹא נִשְׁבָּר.
וְאָמְנָם אַתָּה עַד כֹּה צָלַחְתָּ נֹכַח זַעֲפָן הַמַּר
לָצֵאת נָקִי בְּלֹא אֲשֶׁר גֵּוְךָ כִּמְעַט שָׁח וְנִכְמָר,
אֲבָל חֲבִי אַךְ רֶגַע וְנַמְתִּין לִרְאוֹת הַאֵיךְ יִפֹּל דָּבָר.
עוֹד בֶּן הַסּוּף מִקָּנֵהוּ יִנְאַם הַפַּעַם,
וּמִקְּצֵה הָאֹפֶק בַּחֲמַת הַזַּעַם
תִּסְתַּעֵר לָהּ בַּת הַשַּׁחַץ –
הָרוּחַ הַצְּפוֹנִית, הָאֲיֻמָּה שֶׁבִּפְלֻגּוֹת הַמַּחַץ.
קְנֵה הַסּוּף לָהּ הִשְׁתּוֹחַח, הָאַלּוֹן אֵיתָן נִצַּב.
שִׁלֵּשׁ הָרוּחַ עָצְמָתוֹ, עֲקָרוֹ מִשָּׁרָשָׁיו –
אֶת זֶה שֶׁרֹאשׁ יִשָּׂא אֶל הַשְּׁחָקִים
וְשָׁרָשָׁיו – בְמַלְכוּת הַשְּׁאוֹל דְּחוּקִים.