LA CIGALE ET LA FOURMI
כָּל הַקַּיִץ הַצִּרְצָרִית
זִמְרְרָה בְּקוֹל.
עִם בּוֹא הָרוּחַ הַצְּפוֹנִית
נוֹתְרָה בְּחֹסֶר כֹּל,
בְּלִי פֵּרוּר אֶחָד עָלוּב
שֶׁל תּוֹלַעַת אוֹ שֶׁל זְבוּב.
אֶל הַנְּמָלָה הַשְּׁכֵנָה
נִזְעֲקָה בְּרַעֲבוֹנָהּ:
תְּנִי גַּרְגִּירִים בְּהַקָּפָה…
בָּאָבִיב, בְּתֹם תְּקוּפָה,
אֲשַׁלֵּם כָּל הַקֻּפָּה –
כָּל גַּרְגִּיר מִן הַקָּצִיר,
גַּם הַקֶּרֶן גַּם רִבִּית!
נִשְׁבְּעָה הַצִּרְצָרִית.
הַנְּמָלָה אֵינָהּ בֵּין הַמַּלְווֹת,
לָהּ זוֹ הַפְּחוּתָה בַּמִּגְרָעוֹת…
– וּמָה עָשִׂית בִּימוֹת הַחֹם?
אֶת הַלּוֹוָה תִּשְׁאַל בְּתֹם.
– בִּרְשׁוּתֵךְ, לְכָל פּוֹעֵל יוֹמָם וָלֵיל
הִנְעַמְתִּי בְּשִׁירֵי הַלֵּל.
– שַׁרְתְּ? בֶּאֱמֶת כָּל הַכָּבוֹד,
אָז עַכְשָׁו – לְכִי לִרְקֹד!