תּוֹשָׁבִים וָתִיקִים בְּתֵל-אָבִיב מְסַפְּרִים
שֶׁבִּשְׁנוֹת הַשְּׁלֹשִׁים הֵם עֲדַיִן זוֹכְרִים:
בְּכִכַּר מוּגְרַבִּי, הַשָּׁעוֹן הגָּדוֹל
מְתַקְתֵּק וְהוֹלֵךְ בְּשַׁבָּת וּבְחוֹל…
הַשָּׁעוֹן מְמַהֵר וְחוֹזֵר וּמַפְחִית,
פָּתוּחַ לַכֹּל, בְּלִי כִּסּוּי שֶׁל זְכוּכִית.
בְּאַחַד הַיָּמִים, כָּךְ צִוָּה רֹאשׁ הָעִיר:
לְהָסִיר הַשָּׁעוֹן הַגָּדוֹל מֵהַקִּיר!
אֲנָשִׁים שָׁאֲלוּ וְתָהוּ לַסִּבָּה.
– מְבִינִים? כָּךְ הִסְבִּיר דִּיזֶנְגוֹף בְּחִבָּה,
– כָּל אֶחָד שֶׁקָּרֵב לַשָּׁעוֹן הַגָּדוֹל
מְכַוְנּוֹ – לְפִי זֶה שֶׁעַל פֶּרֶק יָדוֹ!
וְהַרְבֵּה יְהוּדִים שֶׁעוֹבְרִים עַל פָּנָיו
נִגָּשִׁים וּמְתַקְּנִים – וּמְקַצְּרִים אֶת יָמָיו.